גמרא
פירוש
מָה לְתוֹדָה שֶׁכֵּן טְעוּנָה לֶחֶם.
עוֹלָה וּשְׁלָמִים יוֹכִיחוּ וְחָזַר הַדִּין לֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה וְלֹא רְאִי זֶה כִּרְאִי זֶה הַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן קֳדָשִׁים וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קֹדֶשׁ וּשְׁחָטוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמוֹ כָּשֵׁר וְאֵינוֹ מְרַצֶּה.
מָה לְהַצַּד הַשָּׁוֶה שֶׁבָּהֶן שֶׁהֵן בָּאִין בְּנֶדֶר וּבִנְדָבָה.
אֶלָּא אָמַר רָבָא זֹאת הַתּוֹרָה וְגוֹ׳ הִקִּישׁוֹ הַכָּתוּב לִשְׁלָמִים מָה שְׁלָמִים שֶׁהֵן קֳדָשִׁים וּשְׁחָטָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן כְּשֵׁרִים וְאֵין מְרַצִּין אַף אֲנִי אָבִיא אָשָׁם שֶׁהוּא קוֹדֶשׁ כּוּ׳.
מַאי חָזֵית דְּאַקֵּשְׁתְּ לִשְׁלָמִים אַקֵּישׁ לְחַטָּאת.
הָא מַיעֵט רַחֲמָנָא אוֹתָהּ.
(סִימָן הנ״ש בָּשָׂ״ר).
יָתֵיב רַב הוּנָא וְרַב נַחְמָן וְיָתֵיב רַב שֵׁשֶׁת גַּבַּיְיהוּ וְיָתְבִי וְקָאָמְרִי קַשְׁיָא לֵיהּ לְרֵישׁ לָקִישׁ אָשָׁם דְּלָא אָתֵי לְאַחַר מִיתָה לֵימָא לֵיהּ כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
ודוחים: מה לתודה שכן טעונה לחם, שיש בה מצוה יתירה!
כנגד זה אפשר לטעון: עולה ושלמים יוכיחו, שאין בהם לחם ומכל מקום אינם מרצים. וחזר הדין, לא ראי זה כראי זה ולא ראי זה כראי זה, הצד השוה שבהן — שהן קדשים, ואם שחטן שלא לשמן כשר ואינו מרצה, אף אני אביא אשם שהוא קדש ואומר כי אם שחטו שלא לשמו — כשר ואינו מרצה.
ומקשים: מה להצד השוה שבהן, בעולה תודה ושלמים, שהן באין בנדר ובנדבה, מה שאין כן באשם, שאינו בא אלא חובה!
אלא אמר רבא: בפסוק ״זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים ולזבח השלמים״ (ויקרא ז, לז), הקישו הכתוב את האשם לשלמים: מה שלמים שהן קדשים ואם שחטן שלא לשמן כשרים ואין מרצין, אף אני אביא אשם שהוא קודש שהוא כשר ואינו מרצה.
ושואלים: מאי חזית דאקשת [מה ראית שאתה מקיש] אשם לשלמים? אקיש [הקש אותו] לחטאת, שנפסלה לגמרי בשינוי השם!
ומשיבים: הא מיעט רחמנא [הרי מיעטה התורה] בחטאת על ידי המלה ״אותה״ (״ושחט אותה לחטאת״. ויקרא ד, לג), לומר שרק בחטאת יש דין זה ולא קרבן אחר.
א ובענין דברי ר׳ אלעזר בעמוד הקודם, שהביא ראיה לדין משנתנו, מקרבנות הבאים לאחר מיתה שהם כשרים למרות שאינם מרצים, מסופר יתיב [יושב היה] רב הונא ועמו רב נחמן, ויתיב [ויושב היה] רב ששת גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים]: קשיא ליה [קשה היה לו] לריש לקיש על דברי ר׳ אלעזר: אשם שהוא לא אתי [בא] לאחר מיתה מנין שהוא כשר כשנעשה שלא לשמו. ויש לתמוה: לימא ליה [שיאמר לו] ר׳ אלעזר: אשם נמי אתי [גם כן בא] לאחר מיתה, שאשם שמתו בעליו, לכשיפול בו מום מביאים בדמיו קרבן עולה!
אמר להו [להם] רב ששת: אשם למאי [למה] לאיזה דין נאמר שהוא קרב לאחר מיתה? למותרו, שאין מקריבים אותו עצמו, אלא משתמשים בדמיו לקנות קרבן עולה. והרי חטאת נמי [גם כן] יש בה דין זה, שאם מתו הבעלים מיקרב קרבה מותרה, ובכל זאת אם נשחטה שלא לשמה הרי היא פסולה לגמרי. ואין איפוא ראיה מהבאת המותר לאחר מיתה לדין משנתנו.
ודוחים: חטאת, אף על גב שקרבה מותרה, מיעט רחמנא [מיעטה התורה] אותה בלשון ״הוא״ (״חטאת הוא״, ויקרא ד, כד). לומר, שרק אם נשחטה כחטאת, הריהי כשירה.
ועל כך מקשים: אשם נמי כתיב ביה [גם כן נאמר בו] ״הוא״ (״אשם הוא״. ויקרא ז, ה), ומדוע אינו נפסל כשעשאו שלא לשמו!
ומשיבים: ההוא כתוב זה באשם אינו נוגע לענייננו, שהרי לאחר הקטרת אימורים (האיברים הפנימיים המוקטרים על המזבח) הוא דכתיב [שנאמר], שכתוב שם: ״והקטיר אותם הכהן המזבחה אשה לה׳ אשם הוא״, כדתניא [כמו ששנויה ברייתא]: אבל אשם לא נאמר בו ״הוא״ אלא לאחר הקטרת אימורין על גבי המזבח, והוא (קרבן אשם) עצמו אף אם לא הקטירו כלל את האימורין — כשר.
ואגב כך שואלים: ואלא ההדגשה ״הוא״ למה לי? ומשיבים: לכ דברי רב הונא אמר רב, שאמר רב הונא אמר רב: אשם שניתק לרעיה כלומר, שהחליטו בית הדין שמפני סיבה כלשהי (שנתכפרו בעליו או שמתו) אין להקריבו, ויש להשאירו שירעה בשדה עד שיפול בו מום ויביאו בדמיו עולה, ושחטו סתם — כשר כעולה.
ונדייק: ניתק — אין [כן], לא ניתק — לא, מאי טעמא [מה טעם הדבר] מה מקורה של הלכה זו? אמר קרא [המקרא]: ״הוא״, כלומר: בהווייתו יהא, ורק כאשר מנתקים אותו מ״הוייתו״ הקודמת הריהו נידון כעולה.
ב ועוד מסופר: בהזדמנות אחרת יתבי [יושבים היו] רב נחמן ועמו רב ששת, ויתיב [ויושב היה] רב אדא בר מתנה גבייהו [אצלם], ויתבי וקאמרי [ויושבים היו ואומרים] באותם חילופי דברים שבין ריש לקיש ור׳ אלעזר: הא דקאמר [זו שאמר] ר׳ אלעזר: מצינו בבאין לאחר מיתה שהן כשרין ואין מרצין — לימא ליה [שיאמר לו] ריש לקיש: הנהו נמי לייתו ולירצו [אלה גם כן שיבואו וירצו] על היורשים?
אמר להן רב אדא בר מתנה: כיצד אפשר שירצו? אשה שמפרישה קרבן יולדת ומתה, אם היא ילדה, בניה מי [האם] ילדו? ובודאי לא שייך שיתכפרו בקרבנה!
מתקיף לה [מקשה על כך] רב אסי: ומאן לימא לן [ומי יאמר לנו] דאי איכא [שאם יש] כמה מצוות עשה גבה [אצלה, שעברה עליהם] לא מיתכפרא [תתכפר] בעולה שהיא מביאה ללידתה? וכיון דכי איכא [שכאשר יש] כמה מצוות עשה גבה [אצלה], מיכפרא [היתה מתכפרת], יש לומר כי יורשיה נמי מיכפר [גם כן מתכפרים] בעולה זו שירשו ממנה, על מצוות עשה שעברו עליהם!
ושואלים: למימרא דקניא להו [האם לומר שקנוי להם] הקרבן ליורשים, עד שיוכלו להתכפר בו? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן: אדם שהניח מנחה שהפריש קודם לכן לשני בניו ומת — מנחה זו קריבה, ואין בו דין שותפות. ואי סלקא דעתך קניא להו [ואם עולה על דעתך שהיא קנויה להם], הלוא ״נפש״ אמר רחמנא [אמרה התורה] (״ונפש כי תקריב קרבן מנחה לה׳ ״. ויקרא ב, א), ודייקו חכמים: ולא שתי נפשות, שאין שניים מביאים קרבן מנחה אחד! אלא ודאי אין המנחה קנויה להם, ולכן אינם נחשבים כבעליה או כשותפים בה.
ושואלים: ולא קניא להו [והאם אינה קנויה להם]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן עצמו: הניח בהמה של קרבן שהפריש לשני בניו ומת — קריבה, ואין ממירין בה שאם המירו בהמה זו באחרת — אין השניה קדושה. ומעתה, אי אמרת בשלמא קניא להו [נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם], היינו [זהו] הטעם שאין ממירין בה — דהויא להו [שהרי נעשה להם] כבהמת שותפין,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
ושואלים: ולא קניא להו [והאם אינה קנויה להם]? והאמר [והרי אמר] ר׳ יוחנן עצמו: הניח בהמה של קרבן שהפריש לשני בניו ומת — קריבה, ואין ממירין בה שאם המירו בהמה זו באחרת — אין השניה קדושה. ומעתה, אי אמרת בשלמא קניא להו [נניח אם אתה אומר שהיא קנויה להם], היינו [זהו] הטעם שאין ממירין בה — דהויא להו [שהרי נעשה להם] כבהמת שותפין,מהדורת ויליאם דוידסון של תלמוד קורן נאה, עם ביאורו של הרב עדין שטיינזלץ אבן-ישראל (CC-BY-NC 4.0)
הערות
הערות
Gemara
Peirush